החברה הכי טובה שלי מתחתנת

החתונה של מיכל, מאי 2017

החברה הכי טובה שלי מתחתנת

מיכלי ביקשה שנפגש לארוחת בוקר בשישי ישר ידעתי שהיא רוצה לספר לי משהו. פעם היינו מבלות הרבה ביחד, הולכות למסיבות בסוף השבוע ויוצאות לאכול סושי. מיכל הייתה החברה הכי טובה שלי. היחידה למעשה. חוץ ממנה יש לי רק ידידים. לפעמים אני חושבת שהסיבה היחידה שנשארנו חברות, זה כי היא התעקשה. אבל מיכל התחילה לחזור בתשובה וכבר לא רצתה לצאת בסוף השבוע, ואני נכנסתי להריון והתחלתי לגדול. אלעד, בעלי שיחיה, ניסה להרגיע אותי ואמר דברים בסגנון: "את בכלל לא ענקית כמו שאת חושבת". יופי. לאלעד תמיד היה טאקט של כיסא.

כוס קפה עם לב - אולם אירועים בשרון
שלט חתונה - אולם אירועים בשרון
שלט זה עתה נישאו - אולם אירועים בשרון
מיטת אוהבים מגבות בצורת ברבור - אולם אירועים בשרון

חתונה ברבנות

כשמיכל התעקשה להוציא אותי מהבית בשישי בבוקר, הבנתי שזה משהו חשוב. המשפט הראשון שהיא אמרה לי כשהגעתי לבית הקפה, עוד לפני שהורדתי את התיק, היה "אני מתחתנת!!". רק כדי לוודא שאני לא עושה פאדיחות שאלתי "עם טל?". מיכל עשתה לי פרצוף ואני משכתי בכתפיים ועניתי "מה את רוצה? לא חשבתי שאתאיסטים מתחתנים. זה מותר להם בכלל?". מיכל עשתה לי עוד פרצוף ואני צחקתי. "הוא יודע שאתם מתחתנים ברבנות, כן?". עכשיו מיכל עשתה לי פרצוף מסוג אחר, פלטה אנחה כבדה ואמרה "כן, כן. והוא לא ישכח לי את 'הטובה' הזאת שהוא עושה לי לעולם". "נו, מה את רוצה" עניתי לה "לא נורא. שיגיד תודה שהסכמת". "אני מקווה שתוכלי להיות בטקס" היא אמרה  "עכשיו שאני רואה אותך, עוד שנייה את יולדת". "תודה מותק" עניתי לה "יש עוד זמן, ואצלי במשפחה הם לא ממהרים לצאת".

הצעת הנישואין

מיכל סיפרה לי על הצעת הנישואין במסעדה השכונתית. חשבתי שהיא תהיה מאוכזבת כי כל אחת אוהבת קצת השקעה, והצעת נישואין זה משהו שמגיע בדרך כלל מספר מוגבל של פעמים במהלך החיים. אבל כנראה שהיא כבר התרגלה לאופי הלא רומנטי של טל. היא הראתה לי בהתרגשות את הטבעת, "זאת טבעת שעוברת אצלם במשפחה" היא אמרה לי ואני אמרתי: "אה… בגלל זה היא כל כך יפה. אני באמת חשבתי איך הוא הצליח לבחור…" אני חושבת שרק זה שאני בהריון הציל אותי ממכות. "קדימה, בואי נתחיל לתכנן, רק לפני זה, חייבת לאכול משהו", אמרתי לה והתחלנו לתכנן את הערב המושלם.

טבעת יהלום - אולם אירועים בשרון
כוס שמפיין - אולם אירועים בשרון
פרחים אדומים - אולם אירועים בשרון
פרחים כתום צהוב - אולם אירועים בשרון
צנצנת פרחים - אולם אירועים בשרון

בתיה מגלה לי סוד

יום ראשון, אחרי שמיכל סיפרה לי על החתונה הצפויה, הלכתי למשמרת שלי בבית החולים. מאז שאמא שלי נפטרה מסרטן אני באה כל שבוע לפחות פעמיים. הציעו לי בהתחלה להתנדב במחלקה האונקולוגית מתוך מחשבה שאני מבינה מה עוברים המטופלים ובני המשפחה, ושאוכל לעזור. ניסיתי, אבל הייתי חוזרת כל יום בוכה הביתה, עד שאלעד החליט שמספיק ושלח אותי למחלקת הילדים. לא ששם יש ילדים בריאים ומחייכים, אבל זה קצת רחוק יותר מהנקודה הכואבת שלי. לפתע ראיתי בבית החולים את אמא של מיכל, ועוד במחלקת הילדים התפלאתי. הדבר הראשון ששאלתי אותה בלי לחשוב אפילו היה: "הלכת לאיבוד?" שאלתי את זה בצחוק, אבל בתיה לא צחקה. למעשה, נראה היה לי שהיא עוד שנייה בוכה. לקחתי אותה לקפיטריה שלנו ודרשתי שהיא תספר לי הכול. בתיה ידעה מה אני עברתי כשאמא נפטרה מסרטן. למעשה היא הכירה את אמא שלי הרבה לפני. אני ומיכל גרנו באותה השכונה, ולפעמים אחת האמהות (אמא שלי או אמא שלה) היו שומרות על שתינו. כך שלמעשה גדלנו בשני בתים – הבית שלי והבית של מיכל. בתיה התקשתה בהתחלה לספר לי מה הבעיה, אבל הרגשתי שהיא רוצה. הידיים שלה זזו בעצבנות על השולחן נוגעות בכוס הקפה ואז זו בזו כאילו שהיא מחפשת להחזיק במשהו. בסוף אחזתי בידיים שלה עד שהרעידות שלה נרגעו קצת. "יש לי סרטן היא אמרה" ולפני שהצלחתי להגיב היא מיד הוסיפה "ואת לא אומרת מילה למיכל. מילה". באותו הרגע הבנתי שאני הולכת להיות זאת שתחזיק לה את היד עד אחרי החתונה. כל מה שלא רציתי לדבר עליו או לגעת בו מאז שאמא נפטרה חזר אלי. "אני אהיה איתך. אבל את חייבת לספר לה". בתיה הנהנה והביטה בידיים שהחזקנו. אחרי ששתקנו קצת היא הרימה בסוף את הראש, הביטה בי ואמרה "תודה". לי זה לא הספיק. "את הולכת להיות חזקה ולהחלים, ואחרי החתונה, אם את לא מספרת למיכל, אני אספר". הסכמנו ואני קיוויתי שאצליח להסתיר את אחד הסודות הגדולים שגילו לי.


רוצה פרטים נוספים והצעת מחיר

שבוע רווקות

את הרעיון לשבוע של כייף קיבלתי מחברה לעבודה שעשתה משהו דומה. זה לא היה פשוט להתחשב בכל הרצונות והבקשות של החברות של מיכל. היו חברות שלה שאפילו הציעו לארגן במקומי "את צריכה לנוח" הם אמרו לי, אבל כמובן ששום דבר, גם לא בטן הריונית, יימנע ממני לארגן את מסיבת הרווקות לחברה הכי טובה שלי. חשבתי גם ששבוע-כיף יהיה רעיון טוב מכמה סיבות. קודם כל, כי אחרי הלידה כולם אמרו לי שלא יהיה לי זמן לכלום, ורציתי לבלות קצת עם מיכל לפני. חוץ מזה, היה חשוב לי שגם בתיה תבלה יותר עם מיכל. זה היה אחד הדברים שאני הכי הצטערתי עליהם. שלא ביליתי יותר זמן עם אמא. בכל מקרה תיארתי לעצמי שבתיה תהיה עייפה, תצא מוקדם יותר הביתה, ותשאיר לנו קצת זמן לבד. אני חושבת שמיכל פחות אהבה את זה. היא שמחה לראות את אמא שלה בטקס הפרשת החלה, אבל לא כל כך הבינה מה היא עושה ביום הכיף שארגנתי לנו בספא. דווקא בתיה הסתדרה מצוין עם הבנות, וסיפרה על מיכל גם דברים שאני עצמי לא ידעתי. אולי בגלל זה לא מזמינים הורים לאירועים כאלו… מצד שני, כמו שחשבתי בתיה לא רצתה תמיד להישאר עד הסוף, והיא כנראה הרגישה שמיכל רוצה קצת זמן לבד עם חברות שלה. בסוף ערב הקוקטיילים שארגנתי לנו (אני שתיתי מיץ חמוציות) מיכל רצתה לדבר איתי ואני פחדתי שהיא הבינה שאני מסתירה משהו. "אני רוצה לקחת את אמא שלי לבחור איתי שמלה" היא אמרה לי "אני חושבת שקצת פגעתי בה היום כי האמת שלא רציתי שתבוא, ונראה לי שהיא קלטה את זה. אז אני רוצה לקחת אותה לחנות כדי קצת להיות איתה לבד". לפני שהיא תספיק להתחרט אמרתי מיד "זה בסדר גמור. רעיון נפלא". שמחתי שהן יבלו קצת זמן איכות ביחד.

לחמים שיצאו מהתנור - אולם אירועים בשרון
מאפים - אולם אירועים בשרון
כלה מחזיקה זר - אולם אירועים בשרון

הכנות אחרונות והערב הגדול

לחתונה של מיכל רציתי להיראות מושלם, מה שהיה קצת קשה כמובן במצבי הנוכחי. אלה היו הימים האחרונים של ההריון (לפחות ככה קיוויתי) שום דבר בארון לא התאים לי, והדבר האחרון שהתחשק לי היה לקנות שמלה חדשה בשביל ערב אחד. בכלל לא התחשק לי לצאת מהבית או להתרחק יותר מדי מהמזגן. לכן התחלתי לחפש אולי בכל זאת אמצא בבית איזו חצאית יפה שאוכל לשדך לה חולצה נורמלית. במקום זה מצאתי שמלה של אמא שלי. אחר כך כשחשבתי על זה, הבנתי שזה באמת מה שרציתי למצוא. זאת השמלה שהיא לבשה בתמונה הישנה. התמונה שבה רואים את אמא שלי בהריון איתי עם הבטן הענקית, ואבא שלי מחבק אותה מאחורה. אמא תמיד שמרה הכל, ושמרה טוב, ואחרי כביסה עדינה לרענון, השמלה הייתה כמו חדשה. כשאבא שלי שהוזמן כמובן לחתונה ראה אותי לובשת אותה הוא חיבק אותי ואמר לי: "את יפיפיה כמוה". אבא שלי אף פעם לא היה דברן גדול, אז גם הפעם לא התעקשתי להוציא ממנו יותר. חוץ מזה, שהיום היה לי תפקיד חשוב. אחרי שהצלחתי להעיר בבוקר את מיכל, עכשיו שהייתי צריכה בעיקר להרגיע אותה ולהביא אותה במצב סביר לטקס החופה. להפתעתי גם את טל היה צריך להרגיע ולהזכיר לו כל פעם מחדש שהטבעות במקום בטוח ושיהיה בסדר, וכולם מצליחים בסוף לשבור הכוס. לטקס עצמו הגעתי עצבנית אש, אבל גם מתרגשת מאוד. גם מיכל וגם אמא שלה ביקשו שאצטרף לעמוד לידן בחופה, ואני רק התפללתי שלא יירדו לי המים. אחרי הטקס בתיה לקחה אותי הצידה ואמרה לי "תודה". כששאלתי אותה מה שלומה היא ענתה: "יהיה בסדר. אני חזקה בזכות האנשים שאוהבים אותי ואני אמשיך להיות חזקה". חיבקתי אותה ואמרתי: "גם מיכל חזקה, בזכותך". חצי שנה אחר כך היא כבר הייתה בריאה לגמרי, ואני התחלתי שוב לישון בלילות.

רוצה לספר לנו על החוויה שלך

אנחנו נשמח לשמוע את החוויה שלך בליווי הזוג